הפרידה היא חלק בלתי נפרד מחיינו ולאורך החיים אנחנו חווים פרידות רבות - מעבר דירה, החלפות מסגרת חינוכית, מוות, גירושים ובמישור הרוחני פרידה מהילדות, מהרווקות, מהתמימות, ועוד.
כל יום הוא רצוף פרידות, כשאנחנו יוצאים מהבית אנחנו נפרדים, כשהולכים לישון נפרדים מהיום, כשמסיימים מפגש עם חברה טובה בבית הקפה זו פרידה וגם סיום השיעור הוא פרידה.
אנחנו כל כך מורגלים בפרידות שאנחנו לפעמים שוכחים לעצור ולהשתהות.
תמיד בתחילת הקיץ, חודש יוני, אנו מתחילים פרידות. נפרדים מהמורה, מהכיתה, מהשכבה, מהחבר והחברה, נפרדים מבית הספר מהמוכר והידוע ומתכוננים לתחילת שנת הלימודים הבאה.
למדנו להיפרד בחגיגות, מסיבות סיום ראוותניות, תעודות על הישגים, שירים וריקודים. אך הפרידה היא עמוקה יותר, כשאנחנו חוגגים את הפרידה אנחנו לא נותנים מקום לאובדן, יכולה להיות שמחה על הסיום וההצלחה, אך לצד זאת אנו מאבדים את המקום הבטוח והמוכר, את החברים שהיו לצידנו בדרך, את המורים שהכירו אותנו ואנחנו אותם (לטוב ולרע).
"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר?
- רע יותר?
- לא יודעת מה יותר.
משהו אחר.
כשהדרך נגמרת מתחיל איזה שביל,
כשהלילה נגמר אז הבוקר מתחיל,
כשנגמרת שעה, עוד שעה מגיעה,
רק בסוף הידיעה מתחילה השגיאה.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
יש תמיד יום מחר לכל יום שעובר,
כל חלום משומש מחליפים באחר.
כשנגמרת שנה, עוד שנה מתחילה,
כל תשובה מתחילה רק בסוף שאלה.
כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
כשהסרט נגמר החיים מתחילים,
הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.
כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר.
כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר? רע יותר?
- לא יודעת מה יותר.
משהו אחר."
-- לאה נאור
ישנן פרידות קטנות, פרידות שאינן סופיות, יומיומיות, שחולפות על פנינו. לעיתים בעצב, לעיתים בחוסר תשומת לב. אך ישנן פרידות של סוף. פרידות שבהן נפרדים באמת. לא ניפגש עוד ואם כן זה לא יהיה אותו הדבר. אז נכון, תמיד יש מחר לכל יום שעובר, אבל האם אין משמעות ליום שעבר?
אנחנו במרדף בתוך גלגל החיים, כל הזמן בחיפוש אחר הדבר הבא שנשיג. החיפוש התמידי הוא המענה לחוסר היכולת לשהות ברגע.
לא מלמדים אותנו להיפרד, אנחנו צריכים לקבל את זה כחלק אינטגרלי מהחיים.
אבל דמיינו לכם אפשרות להיפרד באמת, לתת מקום לכל הרגשות שעולים בנו בפרידה, לדבר את זה, לעבד את זה ביחד ולבד ולהתאבל על מה שאבד (ולא רק במקרי מוות).
בימים אלו, בעיצומו של חודש יוני היינו אמורים להיות בשיאן של מסיבות הסיום והפרומים, פרידות מבתי הספר ומהחברים. חלק מהפרידות הן משמעותיות במיוחד, אלו מעברים בין שלבים שונים בחיים. כמו המעבר מהגן לבית הספר, היסודי לחטיבה, החטיבה לתיכון וסיום הלימודים בתיכון. בשל המצב השנה הפרידה איננה מקבלת שום מקום לעיבוד, אי אפשר להתקהל ולחגוג, אין מסיבות ובנוסף בעקבות סכסוכים של הגדולים (משרד החינוך מול איגוד המורים) חלק מהילדים אפילו לא זכו לפרידה מהמורים או הכיתה.
אנחנו סוגרים את השנה מבלי להיפרד ממנה, מבלי לומר לה תודה על מה שהיה, להבין מה לא היה, מה היינו רוצים לעשות אחרת אולי, מבלי לתת משקל למורכבות ולקושי שליוו את התלמידים, המורים וההורים בשנת הלימודים האחרונה.
בטיפול רגשי אנו נותנים מקום מיוחד לפרידה, אנחנו אפילו מקדישים לכך מספר מפגשים. אנחנו מביטים בתהליך שעברנו, כמו על משקוף שבו מסומנת הגדילה שלנו, בוחרים מה לקחת ומה להשאיר מאחור. בתהליך הפרידה אנו מתבוננים בכוחות שגילינו בתוכנו ונפרדים מהחלקים שעיכבו אותנו. אנחנו גם לומדים לומר מה היה לנו טוב ומה פחות.
הפרידה בטיפול רגשי לא פחות חשובה מהתהליך כולו, היא נותנת מקום להתבוננות ונפרדות מיטיבה.
לעיתים בטיפול לקראת הפרידה אנו נזכרים בפרידות שחווינו, באמצעות התהליך הטיפולי יש לנו היכולת לתת מקום גם לפרידות קשות מעברינו ולעבד אותן במרחב מכיל ובטוח.
Comments