לכל איש יש שם ומספר.
מספר הזהות שלנו אל מול עולם הבירוקרטיה, משרדים ממשלתיים וגורמים רשמיים. והשם שלנו המתפקד בעולם הממשי והחברתי.
המספר שלנו הוא ממסדי, רשמי. כמה כסף או נכסים יש לי, האם יצאתי מהארץ או לא, האם נולדו לי ילדים ומה הפרטים האישיים שלי.
לעומת השם שלנו שהוא הפרסונה שאנחנו, מתייחס לאדם שאני. הקשרים שיצרתי במהלך החיים, חוויות שחויות, האישיות שלי ובסופו של יום מה שחשוב לנו שיישאר אחרינו.
בגרמניה הנאצית ניסו לטשטש את האנושיות של היהודים ושל כל מי שלא עמד בתנאי הסף של הגזע הארי הטהור.
עשו זאת על ידי קיצוץ השיער, לקיחת המלבושים, ציפוף בגטאות ומחנות ריכוז, העבדה בפרך, ניסויים בבני אדם ועוד זוועות רבות, אך הסמל שמייצג את הניסיון להפוך אותנו מאדם לבהמה הוא המספר על היד.
ביום השואה חשוב לנו לזכור ולהזכיר שמאחורי כל מספר יש שם, איש.ה/ילד.ה עם זכרונות, משפחה, תקוות, חלומות וסיפורים.
בהמשך לשנה שעברה, אנו זוכרים מקרוב ומחבקים מרחוק, אך לא מוותרים על הזיכרון.
על ידי הנצחת האנשים והסיפורים שמאחורי המספרים, אנו מחיים את הנפש שניסו לרסק בשואה. אנחנו מנצחים את הרשע בעזרת הסיפור והאנושיות.
פרויקטים שונים המנציחים את הסיפורים, שהיום מועברים בעיקר דרך הדור הבא של שורדי השואה, חשובים במיוחד.
מטרת הסיפור שמסופר במעגלים שונים בתוך קבוצות, מעבר לחשיבות של העברת הסיפור לדורות הבאים בל נשכח את שעברנו, הוא לתת מקום לקולות השונים שעולים בקבוצה, להעביר תחושה של אוניברסליות - אני לא חריג.ה, לא היחיד.ה שמתמודד.ת עם סיפורי הזוועה. ללמוד יחד על היכולת ההרסנית של השנאה לעומת הכוחות הבלתי נדלים של האהבה, התקווה ויצר ההישרדות האנושי.
דור השורדים הולך ונעלם, ולאחר שנת הקורונה, הסגרים והריחוקים החברתיים הרבים שהיו לנו השנה, בני הגיל השלישי חווים ניכור ובדידות רבה. גם אלו שלא עברו את השואה, חוו מלחמות ותקופות לא פשוטות במהלך המאבק וההקמה של מדינתנו היפה.
יש לנו אחריות, להקשיב, לראות, ופשוט להיות שם עבורם. ולזכור שלכל איש יש שם, סיפור, תקוות וחלומות שהיה שמח לחלוק עם אדם אחר.
Comments